מכירים את זה שכל החיים אתם מתלוננים על המשפחה של בן הזוג?
שאמא שלו מתערבת, אבא שלו לא מצחיק, אחותו קרציה ואפילו הסיפורים שלו מהילדות הפסיקו לעניין אותך אחרי שנתיים-שלוש.
אבל מגיע פתאום רגע, כל כך קסום וכל כך טוב, שהכל נשכח ואת מרגישה כאילו התחתנת עם אצולה, עם הנסיך וויליאם או עם בלנקט ג'קסון.
וכך זה קרה – משפחתו היוונית של בעלי, כלומר המשפחה שנשארה ביוון ולא עלתה לארץ, הזמינה אותנו לחתונה. וכשאני אומרת הזמינה אני מתכוונת ה-ז-מ-י-נ-ה. כרטיסי טיסה, חדר במלון, רכב צמוד, הכל! ואל תשאלו אותי מה בדיוק הקשר המשפחתי כי גם אני לא שואלת. אני רק אורזת! חופשה משפחתית, וחתונה יוונית, והדבר היחיד שאצטרך לשלם עליו הוא טובלרון באריזת ענק בדיוטי פרי..חלום!

וכך מצאנו את עצמנו יושבים יפה וחגורים היטב בכיסאות המטוס, דיילת זרה מסבירה לנו במיטב תנועותיה איך לנפח את אפודת ההצלה, ואנחנו מקשיבים בדקה הראשונה כאילו החיים שלנו יינצלו בזכות זה, ובשאר הדקות רק מנסים לפענח את המבטא שלה ולהשתיק את הילדים (כלומר את בעלי) שמחקים אותה.
אחרי טיסה קצרה ונעימה-למחצה (כי בכל זאת, כשיש ילדים במטוס זה תמיד מציק, אז מה אם הם שלי…) הגענו לשדה התעופה של אתונה והתחלנו את מסענו בן ה-280 ק"מ לעבר העיירה מרטופולי השוכנת לחוף הים. הדרך עברה בין ערים ושדות והרגשות עברו בין התפעמות מהמרחבים הירוקים לבין תפילה שקטה שהילדה לא תחטוף מחלת-נסיעה בדרך כפי שקורה בדרך כלל בטיולים ארוכים.

הדרך מאתונה, משמאל עצי זית, מימין ים, מלפנים האי פּרוֹטי

כשהגענו לעיירת הדייגים המנומנמת, לא יכולנו שלא להרגיש כאילו טטיאנה הופמן בעצמה מתארת את המקום: עיירה ציורית במערב יוון, שוכנת לאורכו של החוף ומציעה אוויר מתובל בעצי זית ובתבשילי דגים שרק היום נמשו מן הים. הילדים חרפו במושבי הבטיחות שלהם ואנחנו יצאנו מהרכב כדי ליישר את הרגליים ולחפש את מארחינו. תוך פחות מדקותיים הגיע ערב רב של יוונים מכל גיל וגודל לקבל את פנינו ודודים ודודות, דודנים ודודניות החלו לחבק את בעלי ואותי תוך הטחת ברכות (אני מקווה) ביוונית לבבית. נשאנו את פעוטינו והוּבלנו אל ספק מלון, ספק בית הארחה, ספק בית החייל סניף מחוז מֶסִינִיאָה, שם פרקנו את מזוודותינו וקיבלנו הוראות באנגלית-עילגית להגיע בעוד שעה לארוחת ערב במסעדה הקרובה.

אחרי שעה של גלח"צ תיירותי (מקלחת זריזה, הבגדים שהכי פחות התקמטו במזוודה ונעלי ערב) הגענו עייפים אך ייצוגיים למסעדה. זו היתה טברנה חצי פתוחה ממש על הים, כל כך קרובה לגלים שהיה לי קצת לא נעים שהדגים בים יראו אותי מזמינה לוקוס. ישבנו יחד עם המארחים שלנו בשולחן לא גדול. המסעדה אירחה באותו ערב קבוצה גדולה מאוד בשולחן ארוך מאחורינו.

ככל שהתקדם הערב ועייפתי מלנסות להבין את היוונית/סוג-של-אנגלית של המשפחה המקומית מצאתי את עצמי מתעניינת יותר ויותר בקבוצה הגדולה שמאחורינו. הם היו ממקומות שונים ושוחחו בעיקר באנגלית אך בדיאלקטים שונים וככל שהקשבתי להם יותר כך שמתי לב שרבים מהם מדברים על שמן זית לסוגיו. מאחר וזה אחד הנושאים החביבים עליי התחלתי ממש לצותת להם ולערוך טיולים רבים מידי במסעדה כדי לנסות להבין יותר מה פשר ההתאספות הזו. כך הלכתי כ-4 פעמים לשירותים, פעמיים לבר כדי לבקש לימון, פעם אחת לקיר הנגדי כדי להעריך את סירת העץ שנחה על המדף ועוד פעמיים יצאתי רק כדי לנשום אוויר צח. לבסוף נשברתי ושאלתי את המלצר שלנו אם הוא יודע מי הם הסועדים מאחורינו ומה להם ולשמן זית. המלצר החביב והאינפורמטיבי, אם כי בעל לקסיקון מוגבל, אמר שהם הגיעו מארצות שונות כדי להשתתף בתחרות שמן זית שנתית. תחרות שמן זית! אתם יכולים לתאר לעצמכם איך עייפות של יום טיסה ונסיעה של חצי יוון הפכה בין רגע להתלהבות ודריכות. איזו תחרות? איך שמנים מתחרים? מתי זה מתקיים? איך אפשר להשתתף? רק תגידו מתי ואיפה!

כל השאלות נשארו בראש שלי כמובן, כי הרי הגעתי לחתונה ולא לתחרות שמן זית, אבל בדרך הצלחתי לקחת ברושור שמישהו השאיר מאחוריו (או הניח לרגע במחשבה שאף אחד לא ייקח אותו, כי מי ירים ברושור של תחרות שמן זית? הממממ….) ודרך הברושור גיליתי שמדובר בתחרות השנתית לשמן זית כתית טהור של אתונה או בקיצור ATHIOOC שמתקיימת ביוון בכל שנה. כמובן, חשבתי, שתחרות כזו תתקיים ביוון, הרי שמן זית זה יוון, מי מסוגל בכלל על השמן היווני? אבל אז הופתעתי לגלות שהשנה התחרו 11 מדינות על מדליות שונות בתחום שמן הזית. מי התחרה? יוון, כמובן, באופן טבעי גם ספרד ואיטליה, בנוסף אליהן פורטוגל, טוניס, צרפת ו.. ישראל?! כן, ישראל משתתפת בתחרות שמן זית בינלאומיות. שמחה וזקופת גב הלכתי לישון, עם הברושור המדובר על שידת הלילה שלצד מיטתי ולא הניחה לי הסקרנות אין קץ לגבי הצלחתו של שמן הזית הישראלי בתחרות הבינלאומית. הרגשתי כמו כל ישראלי בבוקר של טקס האוסקר כש"ואלס עם באשיר" התחרה, או לקראת האירוויזיון כשנדב גדג' נתן לנו תקוה שיש מצב להצלחה אחרי שנים רבות של הפסדים בזויים. האם הגאווה הישראלית לשנת 2017 תלויה בשמן זית?

בימים הבאים לא יכולתי לעקוב אחרי התחרות בגלל ההתעסקות בחתונה ובפעילויות משפחתיות למיניהן, ולא יכולתי לעשות חיפושים באינטרנט דרך הסמארטפון כי טרם יציאתנו הכרזתי בפני המשפחה כולה שאנחנו לא נבלה חופשה משפחתית כשכל אחד טומן את ראשו בטלפונו, ולכן נאלצתי לשמש דוגמה ולא להשתמש בטלפון שלא לצורך.

בלילה שבו חזרנו לארץ, נכנסו בשקט הביתה, הנחנו את הילדים, על אחד במיטתו, האיש הלך להתקלח ואני הכרזתי שאני פורקת את המזוודה. אך למען האמת הוצאתי ממנה רק את הברושור ובריצה קטנה של גנב הגעתי למחשב. נכנסתי לאתר התחרות לפי הכתובת שהיתה רשומה על הברושור ושמחתי למצוא במהירות את רשימת הזוכים.

מסתבר שבתחרות זו כל שמן מקבל ציון מ-1 עד 100 והציונים הגבוהים מקבלים מדליות. לדוגמה ציון 85-95 מעניק מדליית זהב, ציון 75-85 מדליית כסף וציון 65-75 מדליית ארד. שמחתי לגלות ש-3 מדליות זהב, 3 מדליות כסף ומדליית ארד אחת הוענקו לשמנים שונים מבתי בד שונים בישראל! בנוסף ישנה תחרות של השמן הטוב ביותר מכל ארץ, והזוכה הישראלי השנה היה שמן מזן מורסיקה של בית הבד ארץ גשור! חשבתי לעצמי שאנחנו כל כך קרובים ליום העצמאות וכל העיתונים צריכים לפרסם את זה. למה שמן זית זוכה פרסים לא מקבל פירסום ותהודה בארץ כמו אינטל? כמו עומרי כספי? בר רפאלי? ואז קלטתי שאני מנקרת מול המחשב וכדאי שאלך לישון…